<h1>רבינו יהונתן מלוניל — מו"ק</h1>
<h2>דף ג:</h2>
מכניסין את המת לחדר, שאם קברו אותו תחלה היתה האבלות על החתן או על הכלה והיו נאסרין בשמחה משום הכי מקדים ובועל בעילת מצוה וחלה השמחה עליהם והויא להם כימי הרגל שאין אבלות חל על אדם אם מת לו מת ברגל ויכולין להשלים סעודתם בהתירא ולא יפסדו טבחיהם ופת האפויה להם שלא תתעפש ואע"פ שמשלימין ימי חופתם אבל אסורין בתשמיש המטה כדאמרי' ברגל נמי אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל אבלות שבצנעה נוהג. וכל אותן ימי המשתה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, משום שיצרו תקפו אע"פ שבשאר אבלות אין אנו מצריכין אותן לשמירה זו הכא שאני שהם ימי שמחתו ועוד שלא בעל ושנה ותקיף יצרו. ואחר השלמת ימי השמחה נוהג שבעת ימי אבלות, אבל תכשיטיה יהיו עליה כל ל' יום ואע"פ שבשאר אבלות אסור ללבוש בגדים המגוהצין. ודוקא אביו של חתן, שמת שהוא זריז במשתה בנו עד מאד ואם עכשיו לא ישאנה לא ימצא מי שיטרח בעבורו שאע"פ שהאם של חתן קימת אין אהבתה שלמה לכלתה ולא תטרח היא כאשר צריך לחתן לעשות. וכן אמה של כלה, כיון שמתה היא אין לכלה אדם בעולם אפי' אביה שיתקן צרכיה וקשוטיה כמו שתקנה לה אמה וילכו לאבוד סוף דבר עקר סעודות החתן הוא אביו ועקר תכשיטי הכלה ותקונה היא אמה. שנתן מים על גבי בשר, דאי משתהי מפסיד ולמכרו נמי אינו ראוי שאין לבשר צורת פנים נאים אלא כשהוא יבש ולא יוכל למכרם אלא אם כן יעשה ממנו זול גדול.
